לפני כשלוש שנים הגעתי לביה'ס במסגרת הארגון 'ידיד לחינוך', כדי לנסות ולעזור לילדים המתקשים בלימודים,   משלל סיבות: סביבתיות, תרבותיות, טראומטיות, קשיים אישיותיים, נוירולוגיים. ולעיתים יותר מסיבה אחת.     תוך כדי היכרות והתמודדות בפגישה עם הילדים, חשבתי ומצאתי שמה שמאחד כמעט את כל ילדי העולם, היא היכולת האינטואיטיבית לשחק משחקי מחשב, ללמוד אותם ולהצליח בהם יותר מכל מבוגר בסביבה.  מתוך הרקע שלי במדעי המוח ובמחשבים, יצרתי וגיבשתי שיטה לשלב משחקי מחשב ייעודיים עם חומר לימודי. 

מטרת השיטה :  חיזוק הדימוי  וההערכה העצמית, חיזוק למוטיבציה והיכולת להתמודד במציאות בלתי רצויה. 

 על מה מתבססת השיטה      ראשית יצירת אמון בין התלמיד המתקשה וביני.  בזמן הפעלת משחקי מחשב,  התלמיד, באופן אינטואיטיבי, מפעיל במוח את הכישורים והתכונות הבאות, רשימה חלקית [יש כ-15!]:

 יכולת ריכוז;    הפרדת הטפל מהעיקר;   מוטיבציה להישגים;  יכולת פסיכומוטורית;   זיכרון;   יכולת קריאה והבנת הוראות המשחק;

לצורך זה אני מגייסת שלשה כלים מרכזיים: 

האחד,    כללים שגיבשתי לצורך סגנון הקשר שבינינו הכולל הדדיות, כבוד הדדי, אי שיפוטיות גורפת, והדגשת החיוביות

השני:    גיוס ועידוד הצורך והרצון של הילד המתקשה להפגין בפני את יכולותיו ואת כישוריו, לעומת 'העולם שבחוץ', מורים, אנשי מקצוע פונקציונליים, הורים, משפחה, חברים שמבקשים רוב הזמן 'לתקן' אותו, את התנהגותו, לשפר את ביצועיו שיעמדו ברף מסויים, ואילו כאן מולי עם המחשב,  מוכיח שיכול יותר ואף מצליח.  בתחום משחקי המחשב הילד יכול ויודע יותר  לעומת כל מבוגר בסביבתו.

השלישי:   המאפיינים הבולטים במשחקי המחשב בפרט, כוללים משובים קוליים, משובי תנועה, מוסיקה, תמונות וכל שילוב ביניהם.  וככל שישתפר לפי הקודים של המשחק, הוא 'יעלה' לדרגת הקושי הבאה .

רציונאל השיטה.   איך זה עובד?       

המשחקים מלווים אותנו לאורך כל החיים.  המשחק משמש כאמצעי למידה של הילד על הסביבה ומשקף את רמת הידע שלו. המשחק כגורם המשפיע על תהליכים מוטוריים, קוגניטיביים וחברתיים אצל הילד. ככל שהחשיבה מתפתחת המשחקים משתנים ומתפתחים בהתאם.   חוקרים ידועים רואים בהתפתחות המשחק כר להתפתחות חברתית ולביטוי רגשי, כלומר התמודדות עם פחדים, התמודדות עם המציאות והתמודדות עם רגשות. כל תאוריות המשחק חשובות ותורמות להבנת הצורך של הילד במשחק.